יהודה לוי
בן ליאו וצילה לוי.
אח לחנה דינהרט.
נולד ב-ג’ אייר תרס”ט – 24.04.1909 באוסנבריק (גרמניה).
נפטר ב-י”ג אדר תשל”ה – 24.02.1975 במזרע.
אב למרים,דורון וחוה (בקל).
נכדים ונינים: נטע, רן, ניר, גיל, דן, מיכל ויעל.
בן למשפחת תעשיינים אמידים בעיר “אוסנאבריק” בצפון גרמניה, קיבל חינוך והשכלה רחבי-אופק והיקף.
עלה לארץ ישראל בשנת 1934, במסגרת “עליית הקפיטליסטים” במגמה להקים משק חקלאי פרטי.
במזרע, הכשיר את עצמו להיות חקלאי.
עם בואו של יהודה למזרע, היה עליו להסתגל לתרבות שונה לחלוטין מזו שהכיר בילדותו ובנעוריו. לא היו לו רקע יהודי, או ציוני ולא ידע דבר, על תנועת-העבודה. קודם לבואו, לא היה חבר בתנועת-נוער ציונית, או חבר בתנועה אידיאולוגית כל שהיא. הוא רק ידע שאינו רוצה להיות מנהל המפעל ו”לנצל” עובדים – סוציאליסט.
את מהות הרעיון הציוני ואת האידיאל הקיבוצי פגש במזרע לראשונה. חרף העדר כל ניסיון בחיי-עבודה ומאמץ גופני, נכנס יהודה לאורח-חייו החדש בהתלהבות כשהוא פתוח ללמוד, וכולו מסור וחרוץ.
בשנת 1935, צנום, גבוה ועם חזות של אינטלקטואל גרמני מציג יהודה את מועמדותו להיות חבר-קיבוץ.
את הסובבים אותו, כובש יהודה בהתלהבותו, ידיעותיו, כישרונותיו, אדיבותו המנומסת ויחסיו עם החברים.
יהודה שהכיר את “גרטל פלק” – לימים לאה לוי אשתו – עוד בגרמניה, מקים במזרע משפחה חמה ואוהבת.
בעת מאורעות תרצ”ו תרצ”ט, יהודה משמש כנוטר המוביל את “משוריין הגפירים”. באותה עת, שימש כנהג המשאית של מזרע (“האוטו שלנו גדול וירוק”), המובילה לחיפה את התוצרת החקלאית ומביאה משם את האספקה לקיבוץ, בעת נסיעותיו, לעתים נורו עליו יריות של ערבים. “בשבת השחורה”, נעצר ע”י הבריטים עם כל גברי הקיבוץ והועבר לרפיח. בהיותו מתורגמן מוכשר, הושאר שם חודשים רבים והוחזר אחרון.
יהודה עבר לעבוד בלול ,היה מרכז ענף-הלול שנים רבות, הקים וניהל את מדגרת-הביצים שעל האינקובטורים שבה הודגרו הביצים רץ בכל הפסקת-חשמל ביום, או בלילה, על-מנת לאפשר לאפרוחים שבקעו מהביצה לנשום. יזם וליווה מקרוב את הקמתו של הלול היחיד בארץ בן ארבע הקומות שהתנוסס לתפארת בצפון המשק.
היה רב-המצאות: בנה קרוניות על מסילה לחלוקת המזון ולאיסוף הביצים, הפך “ליפט” ישן לארון-בגדים, ארון-נעליים, המציא ויצר פטנטים לפח האשפה ולכל דבר בחדר.
אהבתו של יהודה לאמנות, הביאה אותו לתרום מהותית בעיצוב ויזום מפעלים אמנותיים-תרבותיים בקיבוץ.
אלו, כללו העשרת החגים במזרע,יזום והפעלת הקרנת סרטי-הקולנוע במכונת-הקולנוע שהביא מגרמניה באמצעותה הקרין בהתמדה במשך עשרות שנים סרטים נבחרים לחברי-הקיבוץ. יצר צלליות להצגת ילדים שמוצגות עד היום ב”מזרע הקטנה”. לילדיו הכין משחק קלפים ייחודי מגלויות של ציורים מפורסמים. וכך, תוך כדי משחק עמו, הכירו ילדיו ציירים רבים וסגנונות ציור כמבוא להכרת אמנות הציור אותה כל כך אהב.
יהודה אהב אהבת-נפש מוזיקה קלאסית והאזין לה ברדיו ובקונצרטים, חשף וקרב את ילדיו לאמנות המוסיקה. כשהופיעו “החיפושיות” עם שירתם הייחודית היה יהודה בין הראשונים מבני-דורו להכיר באיכות שירתם.
יהודה הדריך והוביל אורחים מבקרים ותיירים מחו”ל והסביר להם את מהותו של המפעל הקיבוצי, מפעלו זה, זכה להכרה והערכה של משרד-החוץ ומשרד-התיירות שהפנו אליו משלחות בבקשה לארחן, אדיבותו, כשריו האינטלקטואלים הרחבים, שליטתו בשפות וכושרו לטפח יחסי-אנוש כנים, סייעו לו בכל אשר עשה.
בערוב ימיו וסביבו משפחתו האוהבת, עבר לעבוד ב”מעדני-מזרע”. כשהוחמרה מחלתו, טופל על ידי אשתו לאה לוי במסירות אין-קץ בחדרם וחברים רבים, הרבו לבקר אותו. לאה, נלוותה לאשפוזיו בבתי -החולים ולא משה ממיטתו. ילדיו ביקרו אצלו בתכיפות גדולה בדאגה ובאהבה. למרבה-המזל, בעת פטירתו היה בנו -דורון- בביקור וכך, הספיק לשוחח עמו ברגעיו האחרונים ולתמוך באמו לאחר שיהודה נפטר בנוכחותם.
יהודה ייזכר כאיש-רוח רחב-אופקים וידע, כאינטלקטואל, כהומניסט וכבעל ואב חם, אוהב, מעניק, מעשיר
ובעל יכולת לראות את הזולת.
יהי זכרו ברוך.
