ארץ לידה: פולין

שמות ההורים: פסיה וישראל גלובץ

בוגר המוסד החינוכי מזרע, חבר בקב’ “אבוקה”

עלה ארצה: 15.2.1949 לפני העלייה במוסד ילדים ניצולי השואה בצרפת לה-שו

חבר בקבוץ: 16.7.1955

השכלה כללית: בוגר המוסד החינוכי מזרע

עסק בחוג לציור

עבודה בקבוץ: מחסן תערובות, מטבח, מכורת, נגריה, תברואה, תעמ”ל

מצב משפחתי רווק

(מתוך סיפור חיים של שלושה אחים בני משפחת גלוביץ)

תקופת המלחמה

אברשה:
בראשית מלחמת העולם השנייה, הייתי ילד קטן. בן  בדיוק אינני יודע.
כשעליתי ארצה קבעו לי שנולדתי בשנת 1936 או 1937, אינני יודע לפי מה, כנראה לפי הגובה.
מאיר אחי קבע לעצמו שהוא נולד בשנת 1939 והחלטנו ביחד לחגוג לו כל שנה ב-8 לאוגוסט. לי מעולם לא חגגו יום הולדת.
המעט שאני יודע, זה מאחי הגדול, משה ואולי קצת מתמונות שנותרו לי בזיכרון ומתחושות שמלוות אותי.
מהמלחמה אני בעיקר זוכר את הקור, את הרעב ואת הבדידות, כי נותרנו, שלושתנו, לבד ללא הורים והתגלגלנו בין בתי יתומים שונים. במעורפל אני זוכר, שמידי פעם ביום שישי, עשינו קבלת שבת, אני אפילו לא יודע איפה, כל העבר נמחק לי.

סיביר

מאיר: הגענו לרפובליקת קומי בסיביר. אני לא זוכר שום פרטים על חיינו שם ורק דבר אחד ידוע לי: הורינו נפטרו שם מרעב ומקור יש לי רק זיכרונות מעומעמים מתקופת החיים בסיביר: אני זוכר מחנה צריפים בנויים קורות עץ, קור עז ורעב. כל אדם קיבל ביום שתי פרוסות לחם, שהיו עשויות משליש קמח, שליש נסורת ושליש עמילן תפוחי אדמה ההורים נעלמו. עם שני אחי היה לי רק קשר קלוש.
בשנת 1943, עם התקדמות הצבא האדום מערבה, הועברנו, יחד עם כל הפליטים, לכיוון מרכז רוסיה, ליד העיר וורוניז ושוכנו בבית יתומים נוצרי.
המצב הכלכלי החמיר בעקבות המלחמה המתמשכת. ילדים היו נעלמים כדי לחפש אוכל וחוזרים עם חבורות בכל הגוף, כי נתפסו בגניבת תפוחי אדמה או תפוחי עץ אברשה:
אין לי שום חוויות מההורים ומשפחה.

בחזרה לפולין

תמו הקרבות והמלחמה נגמרה. שבנו, עם כל פליטי המלחמה, לפולין והגענו לקראקוב. ראינו שם, בפעם הראשונה, שיש עולם אחר, שלא הכרנו עד כה. אברשה:
הגעתי לארץ עם ילדי לה-שו וביניהם רינה פיינמסר וצ’יבי. קראו לנו “אבוקה”. לכיתה המקבילה קראו “איילה” בבגרותי ציירתי במכללת “אוהל שרה”. טושק היה אז אחראי לימודי האומנות ב”אוהל שרה”. ואני אהבתי לצייר.עכשיו החיים לא קלים. לחיות לבד זה קשה.אין לי חברים בקיבוץ. הייתי רוצה שיהיו לי אבל לא קל להתחבר.

אברשה בהווה 
את פגישות הריאיון עם אברשה קיימה עידית ונוצר במהלכן קשר יקר בין השניים. בסופן שאלה עידית את אבשרה: היום אתה רוצה לצייר?
תשובתו: צריך הרבה מוזה והרבה רצון ושניהם אצלי במצב קשה.
עידית והמנועים שלה… שבוע לאחר מכן הגיע אבשרה לדורות בגלבוע להשתתף בכיתת ציור  אחדות מעבודותיו החדשות, שמצטיינות בהמון עדינות, צבעוניות רכה ושילוב מרתק בין משטחי צבע ורישום דק בעפרון, מוצגות, לצד רישומים וציורים מוקדמים.

יהי זכרו ברוך