קאופמן איתן
בן לאה ואליהו קופמן.
נולד ב-י’ בשבט ת”ש – 20.01.1940 בחיפה.
נפטר ב-י”ב באדר תשע”ג – 22.02.2013 במזרע.
חבר-קבוצת “ארז” ובוגר-המוסד החינוכי מזרע.
חבר-קיבוץ משנת 1962.
נשוי לזיוה קאופמן לבית חן.
אב ליזהר, דפנה ורונן.
סב לאוהד טל נועם וליה.
אבא יקר, אחת החוויות הראשונות שאני נזכר בהן כשאני חושב עליך היא כשהייתי בכיתה י’ וראית את הנטייה שלי למחשב, החלטת אז (בניגוד לבקשתי) שאני צריך מחשב מתקדם יותר, שאני אוכל להשתמש בו ללימודים. ניסיתי להסביר לך שאין לי זמן ויש מחשב בבית-הספר ולא באמת צריך, אבל אתה החלטת שצריך והסברי התמימים לא עשו עליך רושם. לאחר שראיתי שאין סיכוי לשכנע אותך וראיתי אותך מתחיל לברר מה הכי טוב, הסכמתי לשתף פעולה ולעזור ולאחר מכן להועיל בטובי ולהשתמש בו. הרבה בזכות ההתעקשות שלך למדתי לאהוב מחשבים ומאוחר יותר לתכנת. גיליתי את העולם שמאוחר יותר העמקתי בו והפכתי אות למקצוע. זה היה סגנונך, לא מעודן במיוחד ובלי הרבה שאלות וניסיונות שכנוע רכים, החלטת מה נכון לעשות ודחפת קדימה מתוך אמונה ובלי גינוני-נימוס.
אבא נולד וגדל בגבעתיים למד בבית-ספר עממי “בורוכוב” עליו שמענו רבות, בנעוריו הגיע למזרע כילד-חוץ בחברת-הנוער. בצבא, שירת בגדוד 50 של הנח”ל ולאחר מכן חזר לקיבוץ. אבא לקח את תפקידו כחבר-קיבוץ ברצינות רבה והאמין שהוא צריך לתרום היכן שנחוץ בלי יותר מדי שאלות. בחלוף השנים, הבין שהיה עושה נכון לו היה לומד ומתפתח במקום לקבל על עצמו את דין-התנועה.
את המסר על חשיבות הלימודים אבא דאג להעביר לי מגיל צעיר מאד. הוא עשה זאת בסגנונו הישיר במשפט קצר אותו נהג לומר לי, משפט קצר שמלווה אותי ואותו ולעולם לא אשכח “מי שלא לומד כלום לא שווה כלום” משפט קשה עם מידה רבה של ביקורת עצמית. כך היה סגנונו וכך העביר לי את המסר שנקלט היטב.
ולמרות הסגנון הישיר ונטול-הגינונים, היית לי אבא אוהב ודואג ואדם עם לב רחב שתמיד מוכן לעזור. מאוחר יותר סבא אוהב. וכך, אזכור אותך.
אחד הבילויים האהובים עלינו היו הטיולים הארוכים על האופניים. ישבתי על הכיסא המתנדנד שחובר לכידון מה שאיפשר לך גם לדבר קרוב לאוזן שלי וגם לנהוג. וכך, היינו נוסעים שעות רבות לרפת וללול ולסככת-הטרקטורים או סתם מסביב לקיבוץ ומדברים ולומדים דברים חדשים זה היה פשוט ואמיתי רק שנינו. כשנולד בני נועם וגדל מספיק והגיע לגיל שנה וחצי, קניתי כיסא כזה לאופניים שלי, היינו נוסעים שעות רבות למרות השלג והקור של בוסטון בה התגוררנו באותה תקופה. זה עדיין היה אחד הבילויים המועדפים עלינו. אני נוסע ונועם בכיסא מקדימה ואנחנו מדברים על ברווזים וסירות ובניינים ממש כמו שהיה כשאני הייתי ילד, בילוי משותף ומעשיר שתמיד אזכור. ועוד זיכרונות רבים ויפים יש לי ממך, הקומזיץ שהיינו עושים בשדה ועוד כל-כך הרבה חוויות שהיו רק שלנו ולעולם לא אשכח.
בשנים האחרונות, חייתי בחו”ל והיינו מדברים פעם בשבוע ביום שבת 11.00 בבוקר שעון מקומי. אמא התקשרה ולאחר שדיברתי איתה היינו מדברים על השבוע ועל המצב ומזג-האוויר. השיחה בדרך כלל כללה את אותן השאלות ולרוב, גם אותן התשובות, אבל הרצון לשמוע את הקול ולהרגיש מעורב היה העניין עצמו, כיבדתי זאת מאד. עם השנים ובעיקר כאשר נולדו ילדיי שלי וחוויתי בעצמי את אותה אהבה לילד שאין דומה לה, הבנתי עוד יותר את הצורך ההורי בקשר, גם אם התכנים נהיים שבלונים והמילים חוזרות על עצמן שבוע אחרי שבוע. זו חובתנו כילדים בכל גיל להסב נחת ככל שנוכל להורינו המזדקנים וכך, השכלתי לעשות אני שמח על כך ומודה לאמא שעזרה לי להבין זאת בגיל צעיר.
הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני חצי שנה אחרי שאמא נפטרה, באתי להיפרד ממך. לפני שנסעתי ישבנו במרפסת בבית-הבריאות, דיברנו קצת על איך יהיה מעכשיו ובסוף נתת לי חיבוק חזק ואמרנו שניפגש בפעם הבאה שאבוא. בחודשים שחלפו דיברנו פעמים ספורות ולאחר מכן לא יכולנו לדבר יותר, נשארתי עם אותו החיבוק החזק וכך אזכור אותך.
-רונן-.
יהי זכרו ברוך.
