עודד שילוח

בן לושקה כץ וזאב (ווילק) וגנר.

נולד ב-ט”ז בטבת תרצ”ג – 14.01.1933 במזרע.

נפטר ב-י”ד באדר א’ תשס”ח – 20.02.2008 במזרע.

חבר קבוצת “עופר” במוסד מזרע.

נשוי לשלומית

אב לאיילת, דגנית ואוהד.

סב לחופית, אלה, זיו, אוריה, אחינועם, אסא, מאיה, עמית, איתי ומעין.

עודד היה חבר קבוצת “עופר” במזרע. בשנת 1951, התגייס לצבא, לחיל-השריון בתור מפקד-פלוגה טכנית – אחראי לתיקון הטנקים.

כאשר השתחרר, חזר לקיבוץ והיה מורה ומדריך לקבוצת סלע-ארז יחד עם מוטקה בן-אשר.

בשנת-1955, יצא לקיבוץ שער-הגולן שם, הכיר את שלומית ונישא לה.

בשנת-1957, חזר למזרע ועבד בתור נהג-טנדר בתעמ”ל, במחלקת האחזקה “במעדני-מזרע” ושוב בתעמ”ל שם עבד עד יום-מותו בשנת 2008 .

לימים, במשך עשור שנים, אימץ עודד לעצמו את “החריטה בעץ” כתחביב. כדרכו עשה זאת באופן יסודי ושיטתי והשקיע מחשבה רבה בתהליכי-העיבוד לחריטה בעץ ובשכלול ופיתוח כלים מיוחדים לכך. עודד היה גאה ובצדק רב, בתוצרתו ובשיטות-העיבוד היחודיות לו.

מספר גדי דסקל: לאורך הרבה השקות במעגלות-חיינו, הייתה לי הזכות להציץ לעולמו. כמרכז-ענף צעיר שהביא למוסך מכונות חקלאיות לתיקון..”תירחץ, תנקה, שים בצד ונתקן” תשובה מרגיזה בהרבה מקרים, אבל תמיד זכינו למענה מושלם מבעל-מקצוע שלעולם לא ויתר (כמה מעצבן היה לראותו משקיע שעות על מנת לשפץ וסת-מתח “מצ’וּקמק” במקום להחליפו בחדש).

בהמשך, לאורך אלפי קילומטרים ושעות במהלך עבודה משותפת בהרכבה ומתן שירות לקוונועים. אני, חסר-סבלנות דוחף קדימה ומנסה “לעגל פינות” ועודד, עם שיקול-הדעת והצורך להבין את הדברים עד הסוף והביטחון שנתן לי, שבכל בעיה טכנית או אחרת יהיה על מי לסמוך. גם במפגשים משותפים עם אנשים בארץ ובארה”ב. לעודד, הייתה יכולת ליצור קשר פשוט ובלתי-אמצעי כמעט עם כל אחד  – “בגובה העיניים”.

מספר וולטר שפנגנטל: בתעמ”ל, היית אומר למי שיש בעיות שילך לעודד, הוא יפתור לו את הבעיות. כי יש לו, לא שתי ידיים אלא ארבע ידיים, ולא ידיים של בשר ודם אלא ידי-זהב.

מספרת חיה גונן: כילדה שגדלה בעיר אפורה – חיפה, ובבית שצל השואה מרחף עליו כעננה, ללא בני-משפחה מלבד הורים ושלושה אחים, הגעתי להורים צעירים עם שתי בנות מקסימות איילת ודגנית. מסביב סבתות וסבים ודודים למכביר ולא הייתה מאושרת ממני, על האושר הרב שנפל בחלקי. לא נגרע ממני דבר, כשאר הבנות – מתנות חג, ימי-הולדת וכל אירוע בו לקחו חלק, גם אני הייתי חלק ממנו וכך, עד היום.

התקבלתי לביתם של שלומית ועודד בחום ואהבה, מיד הייתה כימיה, ומאז הנני מוצגת כבתם לכל המתעניינים.

מספרת דגנית שילוח: אתה אבא אהבת את אמא דרך היצירה, דרך העבודה, דרך העשייה ולא הדיבורים. אתה פיסלת את אהבתך לאמא בעץ.

אמא הייתה לך אבן שואבת באמונתך בעץ. כל כך התמלאתם באושר דרך תחביבך, כזוג, כאוהבים.

את האהבה לעץ אבא, העברת לנו, מדי יום אני אוכלת מכלים שיצרת  ומרגישה כל-כך קרובה אליך, מחוברת. מצאתי בימיך האחרונים את המשך החיבור המיוחד שלי אליך את החריטה שלך בעץ אבא. אתה איתי לעד!! נסתרות הן דרכי-האל ואת דרכיו לא אדע! אוהבת אותך. אוהבת תמיד.

                                                  -בתך-.

יהי זכרו ברוך.