יצחק (איציק) גיל

נולד ב-כ’ בחשון תרפ”א – 01.11.1920 בטרנופול (פולין. כיום באוקראינה).

נפטר ב-י”ג בסיון תשס”ו – 09.02.2006 במזרע.

עלה לארץ בשנת 1934.

הגיע למזרע מירושלים, בשנת 1942.

נשוי לצביה גיל.  

אב לעופרה, נדב, אורית, עינת ועידית ז”ל.

סב לליאת, אייל, גל, עומרי, נמרוד, ניצן, אופיר, אלינור, ענבל ובן.

 

כותב גדעון שדמי:

יצחק גיל, איציק קראנו לו. היכרותי הראשונה עם איציק, עניני-בטחון, ומעט לפני קום-המדינה, בזמן מלחמת-השחרור ומעט לאחריה. איציק, הוא מי שעשה לנו את ההכרות עם הנשק של אז והוא שהביא לנו “סטן” מפורק. בחשכת-הלילה ולאור-פנס הראה לנו את קרביו.

אם ארצה לנסות ולציין תכונה מאד בולטת ואופיינית של איציק, הייתי אומר הכל אפשרי, או אם לדייק, אין בלתי-אפשרי. כולנו כבר ידענו, כאשר נתקלנו בקושי לבצע משהו, אמרנו לאיציק, אתה לא יכול לעשות את הדבר. זה כבר היה מרשם ברור ותוצאה ידועה מראש. המשימה בוצעה.

איציק הגיע למזרע מקן “השומר הצעיר” בירושלים. מאז, כמעט אין מלאכה שלא עסק בה. לא הכרתי אותו כרועה צאן, זו תקופה של לפני בואי למזרע. אני כן זוכר אותו כעגלון, מקצוע מכובד וחשוב באותם הימים. צמד הפרדות העקשניות והעצלות, בולי ושנולי, נכנעו למושכות שבידיו ולשוט. חורף גשום, החצר בוצנית והפרדות, למרות הצלפות השוט לא מצליחות למשוך. איציק, מפעיל את נשק יום-הדין, קש מתחת לזנבות וגפרור. אף עגלה לא נשארה תקועה בבוץ. לפני קום-המדינה השתתף איציק בעימותים בין ההגנה לבין האצ”ל והלח”י.

אני זוכר היטב את זעקות-השבר בעפולה, כאשר הוכיח למישהו את נחת זרועו. איציק לוקח אחריות על ערמת-הזבל. הוא מקבל את טרקטור ה”קייז” הקטן. זה, משמש עד היום למשחקי-הילדים. הטרקטור מצויד במנוף. איציק לומד את המלאכה ומנגן בטרקטור במיומנות. ערמת-הזבל הולכת ונבנית. איציק לא ברר במלאכות. כאשר היה צריך, הפך למשווק ב”מעדני-מזרע” והוביל את התוצרת בכל הארץ, עד הנגב הרחוק. כאשר היה הכרח לשחוט פרה, איציק היה השוחט. “בית-המטבחיים”, בין עצי האיקליפטוס, ליד המכבסה של פעם. איציק, ידע לתרום לחיי החברה. היה גם מרכז ועדת-תרבות. יחד עם זאת, הצליח בחייו לבצע הסבה מקצועית, מהקצה לקצה. כך היה כאשר, ללא כל ידע מוקדם, קיבל על עצמו את מלאכת הרכבת המלגזות מתוצרת “קלרק”, של “המשביר המרכזי” הוא למד את המלאכה והפך למומחה בתחום.

כך היה שנית, כאשר לקח על עצמו את הפעלת מכונת הליטוש בתעמ”ל. שוב, ללא כל הכשרה, למד איציק את סודות הליטוש ופיתח בעצמו, טכניקות לא מקובלות אשר בעזרתן ביצע עבודות, שמקצוענים לא יכלו להן. הןא היה מוכר בכל הארץ. הן מהסקטור האזרחי והן מהבטחוני, הביאו לו עבודות מיוחדות. איציק עבד במכונה במסירות אין-קץ. עבד ביום ועבד, כאשר נדרש, גם בלילות.

הוא ומכונת הליטוש הפכו לאחד. אין זה מקרה, כאשר פרש והוא כבר בן למעלה משמונים שנים, לנעליו לא היה מי שייכנס.

יצחק גיל, איציק כפי שקראנו לו, היה אדם רב-מעשים ורב-מעללים. אם תלכו בחצרנו, בכל מקום ופינה תמצאו סיפור הקשור אליו ולמעשיו. הוא הטביע את חותמו בכל תחומי חיינו.

אנחנו שחיינו ועבדנו לידו, נזכור בהערכה, אותו ואת תרומתו. צר היה לראותו בסבלו, בערוב ימיו.

 

הרהורים מהמיטה בבית החולים – כתב איציק גיל

(לאחר ביקור של צוות מוועדת בריאות – רחל אלוני ופנין יצחק)

לחשוב שבגלל שזקנתי

אני יותר רגשן – תהיה טעות.

כי מאז ומעולם הוקרתי

אכפתיות ומסירות.

מביקור קצר ומילה טובה

אולי לא יהיה מזור,

אך להרגשה טובה

זה מאד יעזור.

ושוב תודה מכל הלב

אולי בזכות זה

הוא פחות כואב.

 

מתוך יומני הצנוע – כתב איציק גיל

יש אנשים בעלי אופי שונה בעולם

אחד מפאר את עצמו

השני מתפאר באשתו

ואחד מפאר את ילדיו

ואחד את מעשיו

ברצוני לפאר ברבים

את מסירות צוות המרפאה הטובים

במילה תודה – זה לא מספיק

קבלו תודתי מכל הלב

קבלו זאת כך – כי אני לא מזייף.

 

הרהורים בקול רם – כתב איציק גיל

ישבתי באולם שלנו בחג, וצפיתי בנעשה על הבמה. רבים מסביבי ראו הצגה – אני ראיתי “קיבוץ”.

למחרת קמתי לעבודה עם הרגשה פיזית כאילו שזה אני לפני שלושים שנה, ובהרגשה זו עבדתי כל היום. פגשתי וברכתי רבים מהמשתתפים, והיה נדמה לי שהם חשים כמוני.

אך בעיקר היחד. היחד הזה פרץ פתאום גם מחוץ לבמה. ואם כל-כך טוב יחד – למה לשנות?

ושוב תודה לכל משתתפי היחד.

 

מילים שנאמרו ע”י איציק גיל לכבוד הרמת הכוסית ביום הולדתו ה-80

כאשר שאלו את המשורר עמיחי ביום הולדתו

מה מרגיז אותו היום – בזקנתו

חשב חשב וכה אמר:

כאשר בימי צעירותי אני כעת נזכר

ואני אומר – מה פתאום עכשיו

חבל להתרגז – הכעס הוא לשווא

נולדתי בתקופה שבורוכוב ניסה תכסיס

להעמיד הפירמידה – ישר על הבסיס

אך לא עבד זמן רב – זמן קצר מאד

והפירמידה נעמדה על הקודקוד

ומי היום זוכר את בורוכוב, ומה שהוא אמר

יש שכונה – יש גם רחוב – ובזאת הכל נגמר.

ובני עמי (זה מצער) חזרו להיות סוחרים

ומי כיום בונה הארץ – בני עם של אחרים

וכך אני בצעירותי, הצטרפתי לקיבוץ,

לעבודת כפיים וחקלאות – כי כך היה נחוץ.

מעולם לא התאוננתי וגם לא עכשיו

כי כך במשפחתי חונכתי, ולא היה זה צו.

השתדלתי וניסיתי כמעט בכל כוחי

שגם זקנתי לא תבייש את ימי צעירותי.

העולם הוא משתנה במהירות הבזק

במלחמות מנצח הלייזר ולא רק החזק.

תפוחים וילדים – מפתחים במבחנות

וכבשים לא ממליטות, הן רק משוכפלות.

אך בשבילי לרוץ לפני הזמן זה כמו לרוץ אחרי הרוח

כנראה שזהו הסימן, שהגיע זמן לנוח.

 

יהי זכרו ברוך.