אסא פיינמסר
בן ישראל וחייקה.
נכד איטה ובנימין פיינמסר.
אח לאליהו פיינמסר.
נולד ב-י”ג בניסן תרצ”ד – 29.3.1934 במזרע.
נפטר ב-י”ז בשבט תשנ”ד – 29.1.1994 במזרע.
חבר קבוצת “תור”.
נשוי לרינה.
אב להדר, גילת, פועה וישי.
סב לעמית, גיא ועדן סקל, ניר, עומר, רז ואשל פולק, אור, איל, אופיר ואיתי ברנר, יובל, יהונתן ורועי פיינמסר.
אסא נולד במזרע להוריו חייקה וישראל פיינמסר, ממייסדי הקיבוץ ולאחיו, אליהו. אסא היה ילד סקרן וחקרן. התחנך בקיבוץ, לא השקיע בלימודיו, אך היה בעל ידע רב בתחומים שונים. שעות רבות בילה במוסך בפירוק והרכבה של מכשירים שונים – שעונים, מכונות ומנועים, תחביב שהובילו בהמשך חייו לתפקידו, כמנהל אחזקה במעדני-מזרע. אסא היה נער האהוב ומקובל בקבוצת “תור”. כבר בתקופת המוסד החינוכי, החלה החברות עם רינה שהגיעה מפולין. את שירותו הצבאי, עשה בנח”ל ומרביתו בהיאחזות בעין-רדיאן, היום קיבוץ יטבתה. בהמשך, בשירות המילואים, עבר קורס קציני שריון ובמשך שלושים שנה, שירת במילואים כקצין בחיל השריון ונלחם במלחמות ישראל. במלחמת ששת הימים, נפצע מרסיסים שחדרו לגופו, במלחמת יום-הכיפורים שימש כמ”פ מפקדה ברמת-הגולן. עם חזרתו לקיבוץ, בתום השירות הסדיר, עבד במחסן התערובות, למד ריכוז משק ברופין, עבד כמרכז משק, כמרכז בניין והחל משנות ה-70, כמרכז אחזקה במעדני-מזרע, תפקיד אותו מילא באהבה גם בתקופת מחלתו ועד מותו. רינה ואסא, הקימו במזרע משפחה ונולדו להם ארבעה ילדים ובהמשך, ארבע-עשר נכדים. אסא, השקיע זמן רב בטיפוח הקן המשפחתי ובדאגה להוריו המזדקנים. בכל שנותיו, היה פעיל בתחום התרבות במזרע, הופיע בהצגות המקומיות, שר במקהלה והנחה טקסים ומסיבות. בזמנו הפנוי, אהב לטייל בארץ וללמוד על ההיסטוריה שלה. אהבה נוספת הייתה אהבתו לילדים. בשבתות עבד בבתי הילדים, היה מלמד אותם “חוכמות”, בדיחות, שירים, דקלומים ומשחקים והילדים תמיד הלכו שבי אחריו. כשעבד במעדני-מזרע, היה אוסף גרוטאות עבור ילדי הגנים והפעוטונים. תמיד דאג ליידע את הגננות והמטפלות, מה מתרחש בקיבוץ והיכן יש משהו שכדאי ללכת ולראות יחד עם הילדים. כשהיה בן 56, אובחנה אצלו מחלת לוקמיה חריפה, מחלה חשוכת מרפא עימה התמודד בגבורה במשך כארבע וחצי שנים. במשך שנות מחלתו, המשיך לעבוד ולבלות עם המשפחה ורופאיו הגדירו את התמודדותו עם המחלה כנס. אסא נפטר חודשיים לפני יום-הולדתו ה-60.
אסא
האיש הזה,
שרק ילד זר החמיץ את טעם הישיבה על ברכיו,
בהאזנה נדהמת לשירים שלא שמע מעולם,
או לסיפורים שאולי שמע, אך כשבאו מפיו, נשתבח טעמם.
האיש הענק הזה,
טבע את דמותו במוחנו כבשעווה רכה,
כשבעוד ידי הגורל הרודן אוחזות בדמו,
מתישות את כוחו, ועוכרות את רוחו,
לא ביקש אלא:
“אל תשכחו לחגוג יום הולדת לאמא”.
האיש הזה,
שהציב לגורל האכזר קרב איתנים,
דחק בו לא פעם לסגת בבושת פנים,
ואילץ אותו לבוא אליו רק כגנב באין רואים.
האיש הזה הלך לעולמו לפנות בוקר.
לפנות בוקר החל לילו.
עוד מעט תזוז האדמה.
רגלינו רועדות,
ולפי שהמילים דלות,
לא נותרה לנו אלא-הדממה.
אברם קנטור-דברים על הקבר
יהי זכרו ברוך