רבקה יזהר – יז’רקובסקי (לבית טיברג)
בת אברהם בן ישראל ולאה טיברג.
אחות לפסיה טיברג.
נולדה ב-י”ד בשבט תרע”ד – 10.2.1914 בלודז’ (פולין).
נפטרה ב-ה’ באלול תשנ”ב – 3.9.1992 במזרע.
אם ליעקב, לאה ושרל’ה.
סבתא לענבר, רוית, דור ומרגנית יזהר, אייל, זהר, עפרי ואוריין מסד, יעלה, זיו, יונת ויאיר איילון.
ניניה: ליאור יזהר, עינב, עידו ונטע דגן, יערה יזהר, ירדן מסד, גלעד, ישי והילה אלוני, איתי, ליבי ונדב איילון.
רבקה נולדה ב-10.2.1914 בעיר לודז’, העיר השנייה בגודלה בפולין.
אביה נפטר כשהייתה בת שנה וחצי.
היא גרה עם אמה ואחותה הגדולה ממנה פסיה.
בצעירותה התחנכה במוסדות שנוהלו ע”י תנועת ה”בּוּנְד”.
אמה של רבקה הייתה דתייה, אך התקשתה לשמור על הלכות הדת בגלל עונייה.
רבקה למדה תפירה כמקצוע ביום והמשיכה ללימודים כלליים, בערב. כדי לעזור בפרנסת המשפחה, עבדה רבקה בתפירה.
בפרוץ המלחמה העיר נכבשה ע”י הצבא הגרמני ללא קרב, העיר אף לא הופצצה.
לאחר הכיבוש הגרמני, החלו הגרמנים בעזרת הפולנים ברדיפות אחר היהודים, בעיקר אלו בעלי זקנים ופאות.
רבקה השתיכה לתנועה הקומוניסטית, וביחד עם מספר מחברותיה החליטו לעבור לבריה”מ ברגל.
היא התנדבה לעבוד למען בריה”מ, היא למדה רתכות ועבדה במפעל, ליצור תחמושת עבור הצבא האדום.
משם, המשיכה לנדוד עד שהגיעה לאזור שבהרי אורל.
שם עבדה במתפרה ותפרה מדים עבור הצבא האדום.
משם עברה לעיר “ניז’ניה טאג’ל” שם פגשה את שמואל במועדון לפליטי פולין. לאחר זמן מה הם התחתנו. מאז ההיסטוריה שלהם משותפת.
בינואר 1950, עלתה המשפחה עם הילדים ארצה. הם היו בין עולי פולין שהגיעו למזרע אחרי השואה. במרץ 1950, הגיעה המשפחה למזרע.
שנה לאחר מכן התקבלה המשפחה לחברות. ביתה של משפחת יז’רקובסקי-יזהר שמר על מסורת היהדות הפועלית וערכיה שמהם ינקו שורשיהם.
שורשים ומורשת היו מן העקרונות שנתקדשו בבית זה והם צוואתו.
שנים רבות עבדה במטבח ובמשך תקופה ארוכה קבעה את התפריט של הקבוץ, הרגילה את החברים לטעמים ולתבלינים של המטבח היהודי-פולני אותו הכירה בבית אימה. במטבח, הייתה סדרנית –עבודה לעיתים מזומנות.
מספר שנים עבדה כמטפלת במוסד החינוכי במזרע.
בשנותיה האחרונות, עבדה רבקה במתפרה במקצועיות רבה בעיקר עסקה בתיקוני בגדים לחברים.
אשה עמלה היתה רבקה כל ימיה, משתדלת להיטיב עם החברים.
היא עשתה במלאכתה בלי חשבון זמן ומאמץ, בלי הרף, בנאמנות ובהתמסרות אין-קץ, מתוך משוכנעות שמתפקידה לשרת את חברי הקבוץ את הבית הזה, שעמו הזדהתה. משפחת יזהר יצרה בית חם ואוהב, בית אמון על ערכים תנועתיים וקיבוציים. רבקה ושמואל חיו ביחד באהבה, בדבקות ובנאמנות.
תמיד נראו ביחד, בכל מקום, בכל פעילות, בכל אירוע. הם היו מופת בחיי משפחה. נוסף לכך, קלטו ברצון רב ילדי חוץ שהתחברו לילדיהם.
אחרי ששמואל נפטר, עוד ניסתה רבקה לנהל את חייה לבדה בחיק משפחתה, בהתמסרות אין-קץ היתה להם אם וסבתא, גם כאשר מחלתה גברה עליה.
שנת חייה האחרונה, היתה שנת המאבק הנחרץ והגורלי של רבקה עם סבלה, עם מר-המוות.
היא ניסתה להתמודד עם יסורי המחלה, ביקשה שלא להכנע, כאשר מכאוביה ניצחו את כח עמידתה
והיא נפטרה ב-3.8.1992 .
לאמא…
שנה עברה בלעדייך… שנה של געגועים בלי סוף…. כמה הייתי נותנת בשביל לראות אותך שוב – ואת עסוקה, מכינה משהו במטבח, ומיד בכניסתנו לחדר… “רוצים לאכול משהו.. לשתות.. אולי את רוצה… וכך רוצה להעניק ולתת עוד ועוד..
והבית שאת ואבא טיפחתם וכ”כ חסר לכולנו עכשיו, ארוחות ארבע של שבת, כשכל המשפחה מתכנסת ואתם שניכם טורחים בינינו, מגישים לכל אחד את מבוקשו, ורווים נחת מהמשפחה שגידלתם.
אין ספק שהשנתיים האחרונות בחייך היו הקשות מכל, בלי אבא, אבדת הרבה מהחיוניות שבך, נותק הקשר החשוב לך מכל, נותר רק החצי מהשלם, ועם זה לא יכולת להשלים.
והסוף הכל כך נורא שעבר עליך, המחלה האיומה, המשפילה ומכאיבה, לא מרפה ממני המחשבה על הסבל הנורא שעברת… חוסר האונים שלנו… זה כ”כ מתסכל, לא נכון, לא צודק…
אילו רק ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.. והמחשבה שאולי יכולנו להקל עליך… אולי לא צעקנו מספיק היכן שהיה צריך?…
ןכך מתחלפות להן המחשבות ובאים הזיכרונות מימים טובים יותר. איך הייתם שניכם את ואבא – כבר לא צעירים, באים אלי באוטובוס בחורף ובקיץ עמוסים כל טוב, ואפילו תבנית עם עוגה לא שכחתם, כי הרצון שלכם לתת לנו לא ידע שובע, או מגבלות.
והנכדים שתמיד מחכה להם ממתק או מתנה. והדאגה הרבה לכל אחד מבני המשפחה.
ככה צפים ועולים להם הזיכרונות שודאי עוד נמשיך ונזכיר ונספר עם הרבה אהבה וגעגועים.
נכון – אנחנו כבר לא ילדים, אבל לאבד הורים כמוכם, אנחנו מרגישים כיתומים.
– לאה –
יהי זכרה ברוך
