ארץ לידה: ישראל

אמא ל: נבו, ליאור, נמרוד ורחל

נכדים: יונתן, עומרי, גיא, תומר, שחר, נועם, ליה, גל, שני, נגה, יובל, זוהר, תמר, מיכל ואלון

הוריה: אריה ורחל גרין

אחותה: צביה ברונר

קורות חייה:

נולדה ב- 23.4.1944 בעיר חיפה לאריה ורחל גרין

גדלה בבת גלים שבחיפה. הים והרכבת היו חלק בלתי נפרד מחייה.

בהגיעה לגיל ההתבגרות, להוריה היה חשוב כי תקבל חינוך טוב, והיות והיתה “שובבה”- נשלחה להתגורר וללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל.

במסגרת לימודיה בנהלל הגיעו היא וחבריה לסייע לקיבוצניקים במזרע בקטיף בפרדס ושם פגשה את עמי ארז.

התגייסה לצה”ל, אך אחרי תקופה קצרה התחתנה עם עמי ותוך כשנתיים נולד נבו הבכור, לאחריו ליאור, נמרוד ורחל.

במזרע עבדה במגוון תפקידים: ריכוז מטבח, בתי ילדים, מוסד עמקים, מינימרקט, מלון נוף תבור ועוד.

התנדבה בנעמ”ת והיתה פעילה במשך מספר שנים בפעילות העמותה בעמק יזרעאל.

דף המשפחה

במהלך השנים אבא ואמא “אימצו” לתקופות ארוכות ילדים מילדי החוץ הרבים שהגיעו למזרע: אורית סלע שגדלה בביתנו כמו אחות והיא חלק בלתי נפרד ממשפחתינו. ולתקופות קצרות יותר – ילדים נוספים.

אמא היתה אישה דעתנית, מצחיקה, אוהבת את החיים, תוססת ומלאת אנרגיה חיובית שהשפיעה על כל חבריה ואוהביה.

אמא אהבה יותר מכל את המשפחה והבית שטיפחה באהבה גדולה.

אך הפרטים היבשים אינם יכולים לספר באמת על מי היתה אמא שלנו, אסתר ארז. אנחנו יכולים לחלק את ההיכרות שלנו עם אמא לשלוש:

התקופה הראשונה- אמא קפדנית, נוקשה, אמא צעירה שחיפשה את דרכה בחינוך ילדיה ובגידולם במערכת הקיבוצית של פעם. היא שהגיעה מהעיר היתה צריכה להסתדר עם החוקים והעקרונות של הקיבוץ של פעם. נהגה לספר לנו על הקושי האדיר שחוותה כשהיתה צריכה למסור את נבו לבית התינוקות.

התקופה השניה- כשבגרנו- אמא חמה, צוחקת, חברמנית, תוססת ואוהבת עד כלות. אמא ששותפה לחיים שלנו ולתחילת דרכנו בחיים הבוגרים.

התקופה השלישית- ההתמודדות עם מחלת הסרטן.

בתור ילדים נבו וליאור זוכרים אמא אוהבת אך קשוחה, מחנכת קשה שעם השנים, ובעיקר בתקופה בה נולדו נמרוד ורחל התרככה והצד המשעשע שלה, השובב, פרץ החוצה.

אנחנו זוכרים המון טיולים משפחתיים, כל שבת נוסעים לטיול או להתארח. ובבגרותנו כמעט כל שבת אמא ואבא מארחים בביתם חברים/משפחה.

אמא ואבא- זוגיות מיוחדת. שקטה ואוהבת. אמא הצליחה לרתום את אבא לכל פעילות ויוזמה, ואבא הלך איתה ולצידה, וסעד אותה ברגישות ואהבה עד ליומה האחרון.

אמא אהבה לארח, תמיד אפשר היה להפתיע אותה עם חברים מהתיכון, מהצבא, והיא היתה מיד מתייצבת להכין מטעמים ולתת תחושה חמה ונעימה. המיוחד בה היה כי היו לה חברים טובים שהיו לעתים בגיל של ילדיה. היא הצליחה להתחבר להמון אנשים בכל הגילאים.

אנחנו זוכרים את החברות הרבות שהקיפו אותה, איתם אהבה לבלות ו”לגרור” אותן לטיולים ברחבי הארץ וגם את אבא ואותנו. לא פעם התקשינו לעמוד באנרגיה ובמרץ הרב שלה לפעילות והנאה.

כשהמשפחה התרחבה, הגיעו בני ובנות הזוג וחלק קטן מהנכדים שזכתה להכיר- כמה היתה גאה, רק רצתה לבקר את הנכדים, לנסוע אליהם ולבלות איתם. אמא חיכתה בקוצר רוח לנכדים, ולצערנו זכתה להכיר רק את מקצתם. הלב נחמץ מהידיעה כי לא זכתה להכיר את כל ילדינו-נכדיה.

בחצי השנה האחרונה לחייה, גססה ממחלת הסרטן. הסרטן היה אלים וגרם לה לכאבים איומים. לא לקח זמן רב עד שהבנו כי אין מזור למחלתה, וכי הגרורות פשטו בכל גופה.

באותה תקופה היו לנו לא מעט רגעים בהם אמרה משפטים שלעד נזכור וששברו את ליבנו. אמא דיברה על כך שרק רצתה לבלות עם נכדיה ולקחת אותם לים-ולא הספיקה. ביקשה שנדאג לבית שכה אהבה ונתנה לנבו הוראות אחרונות: לדאוג למשפחה ולשמור על כולנו.

אמא לא היתה אשת מלים, לא היו שיחות ארוכות של פרידה, אלא חלקי שיחות קצרים- בפרט כי לקראת הסוף כבר לא היתה מסוגלת לדבר והתרופות החזקות שיבשו את צלילות מחשבתה.

אמא היתה העוגן של משפחתנו, הגרעינית והמורחבת.

אנחנו נפרדנו ממנה מתוך ידיעה שהיינו תמיד בעדיפות ראשונה, האושר שלנו, הבקשות שלנו, הרצונות שלנו. אנחנו נפרדים בידיעה כי אין כמו אהבה של אמא. וכמו שלא פעם אמרנו לה- אנחנו ננסה לגדל את הילדים שלנו על פי הערכים והאהבה ללא תנאי שזכינו לה. החום והאהבה הזאת שנגדעו פתאום ואין להם תחליף.

אנחנו מודים לה שהיתה חלק מחיינו ולימדה אותנו להיות האנשים שאנחנו.

אוהבים ומתגעגעים,

נבו ואפרת, ליאור ונטע, נמרוד ויעל, ינאי ורחל, אבא והנכדים.