דורה לביא

בת ישעיהו ושרה פיש .

נולדה ב- כ”ו בחשון תרע”ג – 06.11.1912 בפודהייצה (פולין.

כיום באוקראינה).

נפטרה ב-כ”ה בסיון תשל”ט – 20.06.1979 במזרע.

הצטרפה למזרע עם גרעין “עמל ב-1935.

נשואה לדב (בֶּנֶק) לביא (לבקוביץ’).

אמא לעמרם, רפי  ורותי שדמי.

סבתא לעפר ז”ל, ענת, ענבל, עמר וערן לביא,

אור, עודד, מתן, רועי ולילך לביא,

שחר, אפרת, עידן ודורון שדמי.

סבתא רבה לנעה וטל, מור, תומר, נעם ורועי, עידו,

יואב, אסף ועמרי, אחינועם ועמית.

ילדותה של דורה הייתה קשה, יתמות מאם. בבית מצוקה. מראשית-נעוריה בקן שומרי. בקן, חלה צמיחתה והתפתחותה. עם כניסתה לשכבת-הבוגרים, מצטרפת דורה לגרעין “עמל”. דורה עולה ב-1935 לגרעין המתלכד במזרע. כעבור שנתיים, היא מתקבלת כחברה. באותם הימים, מבשילים יחסי-רעות עם בנק. הם נישאים, מקימים משפחה, במרוצת השנים נולדים להם שלושה ילדים עמרם, רפי ורותי, דורה מאושרת עם הנכדים. ברית-חייה עם בנק הוא מופת ליחסי-רעות ואושר המקרינים על המשפחה כולה.

החל מ-1938, דורה רפתנית. היא מתמידה 11 שנים כבוקרת. מצליחה במקצוע, מקובלת ביחסי-אנוש, כשעמיתיה מוקירים את נועם-הליכותיה. סידור-העבודה משבץ את דורה למטבח. והנה נמסר לידיה הריכוז. כושרה בבישול מצדיק זאת, תושייתה, הארגון וניהול סדרי-התזונה של הקיבוץ. היא מדריכה חברות הנקלטות בקיבוץ. היא עוזרת להן להבין חיי-השיתוף בקיבוץ תולך כדי העבודה במטבח.

מהמטבח, עוברת דורה לחינוך. מטפלת בילדי בית-הספר והמוסד החינוכי. עשר שנים היא בתפקיד. מסירותה וגישתה האמהית מקרבים את דורה לילדים, כשחיוך על שפתיה, תבונה, וחום אנושיים ותקיפות, עוזרים במעשיה.

היא בריכוז הוועדה הפדגוגית ושוב מוטל עליה תפקיד “אם-הבית” לאולפן. היא דואגת לקליטת האנשים הצעירים יוצרת איתם שפה משותפת . בחכמת-החיים שבה ובהבנה, היא עוזרת ומקילה על הנקלטים להתאקלם במציאותם החדשה.

עם סיום תפקידה כמטפלת באולפן, דורה מרכזת מחסן-ההלבשה. גם תפקיד זה היא ממלאה לשביעות-רצון הכל. אכן מערך עשיר ומבורך בהצלחה והערכה למהלך-חייה. דורה נבחרת לועדת-החברים, ועדת-בריאות, ועדת-עבודה וחיילים, לועדת-החברה ולועדת-המינויים.

אלא שמחלה ממאירה פוגעת בה. במשך עשרות בשנים מכרסם הנגע האיום בגופה. דורה מגיסת כוחות-נפשה. גוברת וזוכה בעוד קצת זמן שוב נדלק שביב של תקווה.

דורה משתדלת להסתיר את מכאוביה. עוד פורח על שפתיה חיוך מקרב. בנק והמשפחה סביבה מבקשים להקל על סבלה לגמול לה על נועם-נתינתה אך קצרו ידיהם מלהושיע.

יהי זכרה ברוך.