גדליה להב (שלייפשטיין)
בן נפתלי וחנה שלייפשטיין ואח לישראל להב.
נולד ב-כ”א בסיוון התרע”ט – 19.06.1919 באלכסנדריה (פולין).
נפטר ב–ט”ו בתשרי התשנ”ו – 09.10.1995 במזרע.
חבר השומר הצעיר משנת 1925.
עלה בשנת 1947, הועבר לקפריסין ובשנת 1949, הגיע ארצה.
נישא לסוניה ואח”כ לפנינה.
אב לחנה, נפתלי, כרמית ואיילת.
סב לשקד, תומר, מורן, עדי, ניב, נילי, רותם ומור.
רב-סב לשי, יונתן ויובל.
מתוך דבריו של משה דגן:
גדליה נולד בשנת 1919 בעיר אלכסנדריה שבפולין. עם סיום המלחמה, רצה להגיע למזרעולהתאחד עם אחיו ישראל. הוא הגיע אלינו לאחר שהיה עצור בקפריסין כשנתיים, לשם הוגלהעל ידי הבריטים מיד עם הגיעו לנמל-חיפה.
גדליה היה אדם ברוך כישרונות. בעשייה – תבונת-כפיים, מוסיקה, שפות –דיבר שבע שפות,וכתיבה. בשטחים אלה ידע לתת ביטוי לכישרונותיו ולהטביע את חותמו על סביבתוהמשפחתית והחברתית. כל אלה הם הביטוי של גדליה לקיבוץ, לחבריו ובעיקר מסירותו אין-קץלילדיו.
מתוך העבר והחוויות הקשות והאכזריות של שנות המלחמה, נדידה על פני רוסיה ואירופה, הכלבמטרה להגיע ארצה, גדליה הצליח לבסס משפחה, לתרום לסביבתו ולפתח את כישרונותיוהמגוונים לתועלת הסביבה הטבעית, הקיבוץ, בעבודה, מפעלי תרבות ולהתפתחותו האישית.
בשנות-עבודתו הרבות, תרם גדליה את תרומתו המבורכת במוסד החינוכי כמורה למלאכהוחצרן, בקיבוץ כמורה באולפן ורכז-הנגרייה וכן, תרם רבות בתפקידים חברתיים כמו ריכוזועדת-החברים, ועדת-התרבות ועוד. היה חבר בועדות שונות ביניהן במזכירותועדת-התיכנון, קליטה ועוד, עד לשנים האחרונות. כישרונותיו הטבעיים בשטחים רבים, הביאואת גדליה למגעים עם חברים רבים בקיבוץ. ותמיד בדרכי-נועם והערכה הדדית.
נפתלי להב כותב בשם המשפחה:
גדליה -אבא שלנו-.
הדרך לאבא עוברת דרך שני צירים, המלחמה, ההישרדות והקמת המשפחה, והשני, עולמוהרוחני העשיר שנתן ביטוי לכישרונות ולשאר הרוח שבו.
כילדים לא תמיד הבנו את אבא, ראינו פה ושם רמזים שלא יכולנו לחברם למכלול, עם צאתספרו ובגרותנו התחלנו להבין שאת אבא צריך לראות דרך ההישרדות והתקומה שלו בארץ,ודרך יכולת הבעת כישרונותיו תמיד קורא ולומד…
בביקורי אצלו ואצל פנינה, ישב בכורסא ודקלם לי בעל פה את שיריו של ביאליק “על השחיטה”שמים בקשו רחמים עלי! אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב… או “אם יש את נפשך לדעת” את -המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים בימי הרעה עז כזה…
הקמת משפחה, ילדים, הייתה עבורו עימות עם עברו, ניצחון ואף נקמה על הנאצים. כשנולדוהנכדים זה היה עבורו נס, בכל ביקור עם אחד הנכדים היה אבא מסתכל עליהם בפליאה ומגלהאותם מחדש, הם סימלו עבורו את ההתחדשות, ההתגברות על העבר ואת התקווה לעתיד.כשנולד שקד הוא הסתכל עליו ודקלם את רחל: “בן לו היה לי שחור תלתלים… ופרץ בבכי.
אבא היה קודם כל נאמן לעצמו, תכונה שלא תמיד קל איתה בקיבוץ, וכך קרא לי נפתלי ולחנהאחותי, חנה – על שם הוריו שנכחדו על ידי הנאצים בכך קשר את העבר עם המשפחה הטריהשהקים עם אמא. עבור אבא ואמא אנו הילדים ובהמשך הנכדים היינו המענה, התשובה,הרפואה על חלק קשה וחשוב מעברם.
אבא תמיד קרא ולמד, אני זוכר אותו כמורה למלאכה ואחר כך כמנהל נגריה – מוצא ומפנה לוזמן לקריאה, רצה לומר, החיים שוטפים, אך עליך ללמוד. אבא היה חוזר ואמור לנו “כל מהשתלמדו זה חשוב, יגיע זמן וידע זה יעזור לכם”.. בספרו “מחושך לאור”, הוא מספר שיכולתולנגן בכינור, הצילה אותו לא פעם.
אבא היה אוטודידקט למד שפות בכוחות עצמו ונהג לקרוא בלי סוף . יתכן ובכך גם מצא מפלטומרגוע מעברו. עבור אבא ואמא סוניה אנו הילדים חנה, אני כרמית ואיילת היינו קרוביםלמלאכים.
אבא ואמא טיפלו בנו במסירות אין-קץ ותמיד פנו אלינו בכבוד, אמא תבדל חיים ארוכיםממשיכה בכך עד היום.
בתקופה האחרונה מצבו של אבא לא היה טוב, מבחינה רפואית חלה אצלו התדרדרות איטית.לפני כשנה עבר תקופה של טיפולים קשים ביותר, אבא ביחד עם פנינה התמודדו עם המחלותבגבורה ועברו אין סוף תהליכים ובדיקות בתקופה זו ראינו אהבה אמיתית ביניהם.
אבא אהב והעריך מאד את פנינה והיה מספר לי בכאב על הקושי שהיא עוברת איתו.
גדליה מורה באולפן – כותבת רות ירדן:
הייתה לי הזכות לעבוד עם גדליה שנים רבות באולפן מזרע.
גדליה לימד רוב הזמן בכיתה ג’ המתקדמת. לא היו בנמצא ספרי לימוד מתקדמים ומתאימיםלרמה זו. גדליה ישב בערבים בבקרים העתיק חומר ספרותי, כתב חלק בעצמו ושיכפל אותולתלמידיו.
גדליה השקיע מחשבה רבה בהכנת החומר לעיתים, תרגם קטעים שלמים מספרים בשפותלועזיות, הוא שלט בשבע שפות שאת רובן רכש בכוחות עצמו.
התלמידים העריצו אותו, המפקחים במשרד-החינוך ידעו עליו והעריכו אותו כאוצר בלום.
אני רואה אותו לנגד עיני- עומד ליד הלוח בכיתה, מסביר ומלמד את רזי השפה העברית, הואאהב ללמד תנ”ך ועשה זאת בכישרון גדול.
גדליה הכין יחד עם התלמידים מסיבות חנוכה מפוארות, שאליהן הוזמנו גם האולפנים מןהקיבוצים השכנים.
בסיום כל מחזור גדליה הכין הצגת סיום שאת תוכנה כתב לרוב בעצמו.
כאשר גדליה עבר למשך שנתיים לקיבוץ גזית, באולפן שלנו נוצר חלל ריק אותו ניסינו להשליםבעזרת מורה שכירה, – כמה שמחנו כאשר גדליה ופנינה חזרו למזרע.
גדליה היה חבר נאמן ולויאלי ועל כך הייתי תמיד אסירת תודה.
כותבת פנינה – רעיתו:
למרות שעברת ביחד עם רוב בני-עמנו את הטראומה הנוראה של המאה, יצאת בן אדםאופטימי ושמח. כמה אהבת לנגן בגיטרה ולשיר. תמיד חשבתי לעצמי איזה כוחות-נפש הייתצריך לגייס כדי להיות כפי שהינך – אדם בעל נתינה ואהבת-אדם.
כאשר הופיע ספרך “מחושך לאור”, קראתי אותו בנשימה עצורה כאילו לא הכרתיך. התושייההבלתי רגילה, ביחד עם כוח-הרצון העז עזרו לך בלי ספק לשרוד ולהגיע דרך תלאות אין-ספורלחוף-מבטחים. כאן הקמת את משפחתך לתפארת ואשר למענה כתבת את תולדות-חייך כדישידעו ויזכרו.
המילה “ציונות” לא הייתה בפיך מליצה ספרותית, אלא התגשמות כל חלומותיך ותקוותיך.כאשר מצב בריאותך התדרדר, משפחתך עזרה ותמכה בנו בלי לחסוך מאמץ. טיפלו בךבאהבה והשתדלו להקל עלי בכל אשר ניתן. הצוות הרפואי ליווה אותנו לאורך כל הדרך, לא רקברמה המקצועית אלא גם בחום ומסירות.
…שוב עמדת על רגליך, התחזקת, תפקדת, רקמת תוכניות לעתיד שנראה מבטיח…. ולפתעלבך העייף בגד בך וכבר לא היית איתנו.
אינני לבד, כל משפחתנו, חברינו וידידנו מעודדים אותי, עוזרים ותומכים אני מודה לכולםמעומק-ליבי. בחוץ עוד זורחת השמש, צחוק הילדים מתגלגל, ציוץ ציפורים נשמע …ובתוכי,בתוך ליבי רק צינה וערפל.
יהי זכרו ברוך.
