לאה לוי
בת גוסטאב ואמה פאלק.
אחות לאילזה, פאול וג’ון.
נולדה ב-א’ בחשון תרע”ה – 21.10.1914 באוסנבריק (גרמניה).
נפטרה ב-כ’ בטבת תשע”א – 27.12.2010 במזרע.
אם למרים, דורון וחוה (בקל).
נכדיה וניניה: נטע, רן, ניר, גיל, מיכל, דן, יעל, אלון, שחר, שני, יובל, איתי, הילה, אביב, סיוון וגלי.
לאה נולדה בעיר אוסנאבריק שבצפון גרמניה. אביה, היה איש עסקים אמיד ביותר שהיה הבעלים של חנות כלבו גדולה (ארבע קומות). עם עליית הנאציזם, אולץ האב על-ידי הנאצים למכור את החנות למקורב למפלגה הנאצית במחיר מגוחך. אמה, הייתה עקרת-בית שניהלה צוות של מספר משרתים וטבחית, בבית בו היו שלוש קומות ומרתף. לאה שהייתה הצעירה בין אחיה, זכתה לאהבה רבה מצד כל בני-המשפחה ובמיוחד, מאחיה פאול וג’ון. לאה הייתה ספורטאית מצטיינת בהתעמלות מכשירים ובאתלטיקה קלה וזכתה במקום הראשון במכבייה לנוער יהודי שהתקיימה בשנת 1929 (ההישג מתועד בארכיון בגרמניה). בשנת 2008, הגיעה משלחת-מחקר אקדמית לראיין אותה על ההישג ועל היהודים בתקופה זו בגרמניה.
לאה הצטיינה בלימודים ואהבה מאוד את שיעורי הביולוגיה. בתקופה ההיא, נדרשו ללמד את “תורת-הגזע”. הודות למורה שלימד גנטיקה במסווה של מבוא “לתורת-הגזע”, קבלה לאה במבחן-הבגרות “טוב מאוד” ב”תורת הגזע”. את יהודה ,בעלה לעתיד, הכירה בגרמניה.
לאה הייתה חברה בתנועת-הנוער הציוני ושם, נזרע הזרע של עלייה לארץ ישראל.
עם סיום לימודיה וקבלת תעודת-הבגרות ב-1934, ביקשה לאה והוריה אישרו לה נסיעת-סיור לפלשתינה.
עם שובה, שכנעה את הוריה לתת לה לעלות ללמוד חקלאות בישראל. לאה עלתה לישראל בשנת 1936 ולמדה שנתיים חקלאות בבית-הספר החקלאי בנהלל. יהודה שהיה כבר במזרע, היה מבקר אותה לעיתים והם התחתנו בטקס צנוע בחיפה בשנת 1937.
לאה עברה למזרע וגרה עם יהודה באוהל ובהמשך, בצריף קטן (צילום הצריף מצוי במזרע הקטנה). עם הגיעה למזרע עבדה לאה בגן-הירק של מזרע המשיכה לעבוד בחינוך והייתה מטפלת של הגיל הרך. בתקופת מלחמת-השחרור, לימדה לאה אנגלית את ילדי המוסד החינוכי ממשמר-העמק שפונו למזרע.
כשהוקם המוסד החינוכי במזרע, החלה לאה ללמד בו אנגלית ובשנת 1953, נשלחה על ידי הקיבוץ לפוליטכניקום באנגליה להשלמת הלימודים באנגלית, לאה סיימה את הלימודים בהצטיינות.
לאה לימדה אנגלית במשך 32 שנים בשיטות מקוריות ביניהן, נהגה לעמוד על הראש על השולחן להדגמת המילה “הפוך”. לימדה שירים אנגליים ואמריקאים והתלמידים באמצעות שירונים אותם הדפיסה למדו כל יום בית אחר בעל-פה, כך שבסוף השבוע יכלו לשיר את כל השיר והכירו את כל מילותיו.עם סיום ההוראה, עברה לאה לעבוד בספריה האנגלית של “מוסד עמקים” שם עבדה במסירות ובהתמדה עד גיל 89 שאז, החליטה לסיים את עבודתה. לאה זכתה להערכה רבה מכל עמיתיה ותלמידיה הרבים.
במשך כל השנים מאז עלתה ארצה, הקפידה לאה לכתוב כל חודש “מכתב משפחתי” להוריה אחיה ושאר קרובי משפחתה, במכתב, תיארה את הקורה בקיבוץ ובמשפחה. את המכתב הדפיסה על מכונת כתיבה שהוריה נתנו לה על-מנת שתהיה איתם בקשר. את המכתב האחרון, כתבה לאה כחודש לפני מותה. ללאה היו מספר מצומצם של חברות איתן שמרה על קשר קבוע וחם עד שנפטרו, דבר שהעציב אותה אך היא נהגה להסביר שזו דרכו של עולם והיא מתנחמת בנכדים ובנינים שכה אהבה.
ביתם של לאה ויהודה היה פתוח “לילדי-חוץ” רבים, שמצאו בחדרם בית חם ושמרו עם לאה קשר חם עד יום-מותה. קשר מיוחד, נרקם עם תמי רינת שהגיעה למשפחה בגיל צעיר מאד. יהודה ולאה ראו גם בילדיה נכדים לכל דבר.
לאה טיפלה ביהודה כאשר חלה בסרטן במסירות אין-קץ ובאהבה שאפיינה את הקשר שלהם לאורך כל חיי-הזוגיות שלהם.לאחר מותו, גם לקחה על עצמה ללוות אורחים המעוניינים להכיר את הקיבוץ, במקומו של יהודה. לאחר מותו של יהודה לאה הרבתה לבקר את קברו וטיפלה בגינון כל עוד עמד לה כוחה.
לאחר מותו של יהודה לאה הייתה המרכז של כל המשפחה הילדים, הנכדים והנינים אהבו לבקר אותה. גם בני-המשפחה כולל בני-משפחה של החברות שלה. עם בוא מי מהנכדים/נינים, הפסיקה לאה את כל עיסוקיה והקדישה לו את כל זמנה, הבהירה לו בחיבוק עוצמתי וחם, כמה היא שמחה עם ביקורו, שמעה ברׁב קשב את שיש לו לומר ושאלה שאלות הבהרה, משנתבקשה’ נתנה עצה חכמה אך מעולם לא שפטה את המבקרים, או ניסתה להכתיב להם עשייה, או דרך אותה חשבה לנכונה. כל שנאמר לה, נשאר אצלה ולא הועבר לאחרים אלא אם קיבלה לכך אישור. לשמחתה באו לבקרה מרחוק ומקרוב כל נכדיה וניניה, לאחר ביקור כזה הייתה לאה מדווחת לילדיה, ששאלו אותה כיצד עברה השבת?, “הייתה לי שבת עשירה”.
באם לא היה לה ביקור, הייתה מדווחת “הייתה לי שבת שקטה” ומדווחת, איזה ספר היא קוראת עכשיו וממליצה לילדיה על הטובים שבהם.
לאה אימצה כלבה שהשאיר אצלה נכדה רן למשמורת, כששאלה אותו לשמה השיב רן “בואי”.
לאה אימצה הן את השם והן את הכלבה שהפכה להיות בת-בית. לאה טענה “שהן מבינות אחת את חברתה ללא מלים”. “בואי” התלוותה ללאה בטיול היומי עד מותה של בואי שציער מאוד את לאה.
בשנות חייה האחרונות, נחלשה לאה גופנית אך שמרה על צלילות מחשבתה. כל עוד יכלה ללכת הקפידה לאה לצאת להליכה בשבילי-הקיבוץ וללכת לחדר-האוכל, החברה הייתה חשובה לה. לאה נהגה לבקר ביקור שבועי חברות-קיבוץ מבוגרות ששהו בבית-הבריאות גם כאשר אלו כבר לא הכירו אותה.
בתקופה זו, טופלה לאה טיפול מסור מאין-כמהו על ידי בתה מרים אשר דאגה לכל מחסורה תוך ניסיון תמידי לחזות את הצרכים של לאה ולהביא את כל הנדרש. מרים בסיועה של חוה, ליוו את לאה לביקורי-רופא למרפאות שמחוץ למזרע ולאה, הייתה אסירת-תודה על כך.
לאה תיזכר כ”ליידי”, אישה חכמה, נבונה, אצילית, מצפונית ואוהבת.
יהי זכרה ברוך.
