מתי פיין
בן שמואל ואסתר פיין.
נכד שלמה ודינה פיין ומתיתיהו ושרה זימל.
אח למשה פיין – שגב.
נולד ב-כ”ב בתמוז תרצ”ט – 9.7.1939 בעפולה.
נפטר ב-י”ב באב תשע”א -12.8.2011 במזרע.
חבר קבוצת “ארז”.
נשוי לרבקה פיין.
אב לרוית, תומר, עמית וגיא.
סב למור, שני, דניאל, עדן, יהלי ונטע.
מתי נולד בעפולה להוריו שעלו מפולניה כחלוצים ובנו את ביתם בגבעה העתיקה בעיר. למשפחה היה משק חקלאי ממנו התפרנסה והסביבה הייתה של פועלים שעסקו בפיתוח ובנייה בעמק יזרעאל.
בגיל 10, הצטרף מתי ל”השומר הצעיר” וכשהיה בן 15 עזב עם הוריו ואחיו משה לחיפה.
אחיו משה התגייס לצבא ומתי החליט להמשיך גם הוא ובשנה זו עזב את בית הוריו הגיע עם קבוצת נוער (קבוצת “ארז”) למזרע, לקראת התחלת לימודיו בביה”ס “כדורי”. מתי היה אהוב בקבוצתו, בחור חרוץ, מלא הומור שתמיד הזמין את כל החברה אליו למרפסת.
לימים, התגבשה קבוצה ומתי עבר ללמוד במוסד במזרע. הוא התאהב בקבוץ וביקש להישאר.
עם סיום לימודיו במוסד ועד הצבא, הכיר מתי את הפלחה בקבוץ ובו זמנית גידל בע”ח ועסק בספורט (כדורגל והתעמלות מכשירים).
ב-1957, התגייס לסיירת-צנחנים ושירת ביחידה כ-33 שנה!
עם סיום הצבא, יצא עם קבוצת צעירים לשנת-שרות באדמית. כשחזר למזרע, פגש את רבקה שהגיעה למזרע במסגרת מסלול הנח”ל. כעבור שנה ב-23.6.1964 נשאו רבקה ומתי.
מתי עבד שנים רבות בקואופרטיב “התבור” וזה היה לו לבית חם. הוא עבד ללא חשבון של שעות ובמסירות רבה. במהלך השנים נשא בתפקידים נוספים בקבוץ, אם בפלחה בעונות מסוימות, ב”מעדני-מזרע” וכאקונום בחדר-האוכל. כחבר בחברה להגנת-הטבע, נהג לבצע תצפיות ציפורים ולטייל הרבה עם המשפחה והילדים. תחביב נוסף אותו טיפח מתי, היה הצייד (תחביב משפחתי רב דורי) וכך, גם גידל לאורך השנים, כלבי-צייד איתם גדלו הילדים באהבה רבה.
מתי שרת בכל המלחמות לרבות יום-הכיפורים ומלחמת-לבנון הראשונה. השרות הצבאי, גם בשנות המילואים היה למתי חשוב ומשמעותי ביותר והוא השתדל לקחת חלק בכל קריאה ומשימה גם כשכבר היה מבוגר לקראת פרישה.
מתי היה בעל אוהב ואיש משפחה אשר הקדיש המון לילדיו בדרכו הצנועה והאוהבת.
דברים מרוית:
אבא,
כולנו כאן סוף סוף ביחד ואתה לא כאן.
משאת נפשך היתה שארבעת ילדייך ימשיכו את דרכך כאן על אדמת מזרע.
החלום התגשם אבא.
ארבעתנו כאן ולא נזוז מכאן.
וכשיהודה יבוא לבקר, נהיה באמת כולנו ביחד עם אמא ונחכה שתצטרף.
אבא שלי,
היית האבא הכי טוב בעולם. כל מה שילדה יכולה לחלום.
ובשבילך הייתי כל מה שאבא יכל לבקש. כל מה שאהבת, אהבתי גם אני. לימדת אותי את החיים דרך חוויות בלתי נשכחות. לימדת אותי את רזי הטבע את האהבה לאדמה ולמקום בו אני חיה,
את המרחבים והרוח, העננים שמתחלפים עם עונות השנה, הפרחים ובעלי החיים. הלכנו ביחד לדוג ולצוד וטיילנו המון. לקחת אותי לאילת כשהייתה לך הובלה לנמל ליום אחד רק כדי להספיק קצת ים וקצת לצלול ותמיד עצרנו בחזרה בים המלח לקחת אבן מלח לסוסים באורווה כי גם שם היה לנו חלק.
תודה אבא על ילדות מופלאה עם חיבוק וחיוך והומור קצת ציני שהיה מיוחד רק לך.
תודה אבא על הביטחון שנטעת בי לחיים.
תודה על הבית החם, המכיל והאוהב שיצרת עם אמא.
תודה שהמשכת את הניגון הזה ויותר גם עם עמית ותומר וגיא, זה תמיד חיבר אותנו, שכולנו אהבנו את האהבות שלך.
תודה שתמיד הקדשת והתרגשת ואף פעם לא וויתרת.
אבא שלי,
היית אדם כל-כך חזק גם פיזית וגם נפשית, אדם חכם עם ידע ותובנות אדירות על החיים ועל העולם.
היתה לך תבונת כפיים שאין שני לה. היית איש ישר וישיר עם אמת פנימית שהלכת בעקבותיה ללא היסוס.
תודה שהיית בשבילי תמיד גם בימים קשים וידעת להקשיב ולתת פתרונות כל כך נכונים.
תודה אבא, על הקשר הטוב והמכבד עם צור ועם הבנות, על שהיית עבורן אוזן קשבת.
הן כל-כך אהבו לשוחח איתך.
אני מבטיחה לך שנשמור על אמא שהייתה עוגן עבורך, ועבור משה, נמשיך להיות בית.
אני מבטיחה שנשמור אחד על השני ונמשיך לטפח את הגן המופלא שיצרת במו ידיך עבור כולנו.
תודה אבא שהיית אבא שלי
אתה משאיר חלל עצום. כן, מגיעה לך מנוחה ארוכה.
אבל אני כבר רוצה שתחזור.
יהי זכרו ברוך.
