יואב קטרון

בן מקס (מאיר)  וזלמה (שרה) קוטנר.

אח לארנסט.

נולד ב-י”ז בסיון תרפ”ג – 1.6.1923 בברלין (גרמניה).

נפטר ב-י”ח בחשון תשנ”ט – 6.11.1998 במזרע.

נשוי לצילה.

אב ליוחאי, זהר, מירב ואריאל.

סב לשירלי, חגי, הילה, עמית, תמי, גבי, אילנית, נטלי, עופרי, אלעד ועדי.

אבא כתב את “ספר היובלות” ליום הולדתו ה-75.

מעין “סיכום חיים” שסיפר לעצמו ולנו, בצורה של אלבום תמונות.

 

“ספר היובלות” אותו כתבת, מבהיר היטב ובראייה שלך, את מהלך חייך והנקודות החשובות לציון כפי שאתה רואה אותן.

כאשר אדם מוציא חוברת מעין זו, הוא מבטיח מצד אחד שיידעו את מה שהוא חושב שראוי לדעת. אך מצד שני יתכן והוא אומר : אני את שלי עשיתי, אני את שלי אמרתי, אני את שלי כתבתי ומה נותר ???  

כפי שקרה לך סיכמת – והלכת לבלי שוב.

 

שנות ה- 20  –  

ההורים (לא תמיד הורידו בפני את הכובע …) מקס (מאיר) קוטנר  1875-1950 סוחר מן המעמד הבינוני הנמוך, בברלין, חבר באיגוד החיילים המשוחררים מצבא הקיסר, לא האמין בציונות. עלה ארצה ב 1940, לאחר שהיה עצור במחנה ריכוז.

זלמה (שרה) קוטנר, לבית אברהמסון 1880-1968 הייתה אישה טובת מזג, בניגוד לאבא שהיה רגזן ועצבני. היא באה ממשפחה יהודית בפרוסיה המזרחית, שהייתה מבוססת בגרמניה דורות הרבה.

אני נולדתי 7 שנים אחרי אחי הבכור.

במבט לאחור, היום, נראה לי שההורים בעצם היו קצת מבוגרים בשביל הפרויקט הזה. אימא הייתה בת 43, כאשר נולדתי, ואבא קרוב ל 50.

 

שנות ה- 30 –

הייתי גם עצלן וגם שובב, והוצאתי הרבה מורים משווי משקל. בקושי סיימתי 8 שנות לימוד והתחלתי לעבוד בבית חרושת לרהיטים. כשוליית נגרים היה עלי להיות יום בשבוע בבית ספר מקצועי (גרמני, כמובן). אלא שהתנועה משכה אותי והעסיקה אותי. שם התנועה : Werklevte(קשה לתרגום) צופית, ציונית, חלוצית. רוב חבריה מכל השכבות היו בני נוער ממשפחות משכילות. היו פעילויות יפות, של מסעות ליערותיה ואגמיה של גרמניה, פגישות, לפחות פעמיים בשבוע, לשיחות על כל הנושאים המעניינים שבעולם, לרבות ארץ ישראל. היו מחנות, היה מדריך כריזמטי והייתה גאוות יחידה ( = קבוצה ). לקראת הסוף נפגשנו במחתרת. במסגרת התנועה גם עליתי ארצה, בגיל 15, ביחד עם חניכי התנועה מכל ערי גרמניה, במרס 1938, לקבוץ מזרע. במזרע היינו ל : “נוער גרמני ב’ “.

 

שנות ה-40 –

1940 – אני כבר במדי הצבא הבריטי, ביחידה טכנית של חיל התובלה ( ( R.A.S.C בפלוגה ארצישראלית. שרתי בלבנון, סוריה, מצרים, צפון אפריקה ואיטליה (פרטים – בספרים של צ’רצ’יל). עם השחרור, לאחר 6 שנים, אני חוזר למזרע, עובד בפלחה (אז ללא מים), רוב הזמן בשדה: עם סוסים, עם טרקטור קטרפילר, קומביין וגם בריכוז הפלחה – שהיו בשדות בכפר ברוך וגם בנגב. קדנציה ראשונה (מתוך 3) של ריכוז משק. מגויס לסירוגין להגנה מרחבית, ואחר כך לשריון (חטיבה 37, גדוד 266, טנקים צרפתיים AMX ).

 

שנות ה-50 –

נושא אישה. בדיעבד ניתן לומר שהבחירה הייתה מאד מוצלחת. אבל גם של צילה.

עוד 2 קדנציות של ריכוז משק. מזכיר קבוץ. בין לבין – חוזר לעבודת השדה.

ריכוז ה”לובי” החקלאי של 4 מועצות אזוריות.

 

שנות ה-60 –

כמה מילים על (אל) ילדי : אריאל, מירב, זהר ויוחאי.

לגדל אתכם היה משוש חיי!   ועתה, אני כבר בן 75, נוכחתי, שבעצם, מה שגידלתי לי, זה ידידים.

 

שנות ה-70 –

ממשיך בשגרה,  וגם – מפקח על גידולי פלחה ומספוא של חברת ה”זרע” בצפון הארץ.

מרכז ה”לובי” החקלאי של 4 המועצות האזוריות.

שנות ה-80 –

מאפייני שנות ה-80 : ייעוץ חקלאי בסין העממית. הדרכה חקלאית במוסד עמקים. גידול ירקות לבית  ו….  גידול נכדים.

שנות ה-90 –

בניגוד לעשורים הקודמים בחיי, בעשור 7 נפקד מקומי בחקלאות, וגם בתפקידים בקבוץ ומחוצה לו. בעיני להיות חקלאי ובמיוחד בעבודת השדה, הוא להיות שותף למעשה הבריאה. רחקתי מן החקלאות כאשר נקראתי למלא תפקידים, ותמיד חזרתי אליה. בעשור הזה הנהלת הקבוץ הרחיקה אותי ממנה למורת רוחי, ועל כך אני מלין. לעיתים אני חושב שאולי הייתי צריך להיות מושבניק. או אז הייתי נשאר מחובר לאדמה.

עוד משנות ה-90 : שיפוץ הדירה והלב.

 

 

למה ספר יובלות ?

כי:   75 שנות חיים

       60 שנה במזרע

       50 שנות נישואים

אבא –  השארת לנו זיכרונות יפים. אופייך, אישיותך, פועלך והרגשת הביטחון שהענקת לכולנו, יהיו לעד בליבנו.

 

 

יהי זכרך ברוך