שמואל שחר (שוורץ)
בן כילה ויעקב שוורץ.
נכד לרחל ואברהם, משה ורבקה.
אח לברכה, מאשה וחיים.
נולד ב-י”א באדר א’ תרע”ג – 26.02.1910 בצ’ורטקוב (פולין. כיום באוקראינה).
נפטר ב-ז’ באייר תש”ם – 23.04.1980 במזרע.
הצטרף למזרע עם אסתר ב-1937 (מחיפה).
נשוי לאסתר ואב לעמוס ואדם.
סב לניר, חן, הדס, זהר, מורן, זיו, רז, טל ואיל.
רב-סב לחגי, עפר, יובל, אור, נעם, עדי, שני, עידו, גיא, מיקה, עמית, זיו וליאן.
שמואל נולד בצ’ורטקוב, עיר בגליציה המזרחית. שם התחנך ופעל בקן שומרי. בן 15 הוא מייצג את הקן בכנסים גליליים ומחוזיים. בגיל 17 חבר ההנהגה הראשית של גליציה, מכוון ומדריך את הפעילות התנועתית.
שמואל מצטיין בכוח הסברה, בבהירות הצגת דבריו, בעברית שופעת וחיה. בן 19 הוא נבחר להנהגה העליונה של התנועה.
בשנת 1932, עולה שמואל ארצה. שנתיים הוא חבר בעין-המפרץ. עוזב עם אסתר את הקיבוץ לחיפה. שלוש שנים הוא פועל בנין בחיפה. ב-1937, שמואל ואסתר באים למזרע ומשתלבים במציאות הקבוצית החדשה.
במזרע, הוא רפתן, טפסן, מרכז קבוצת-בנין.
ב-1939, נקרא שמואל להדרכת קבוצת נוער עולה מגרמניה וחברת-נוער ארצישראלית. לאחר הדרכת שתי הקבוצות, נמסר לידיו של שמואל ריכוז מחלקת–הנוער של הקבוץ הארצי. עם גמר התפקיד הוא שוב בבית , מדריך ומורה בכיתה י”ב במוסד החינוכי. שנים הוא מזכיר המוסד החינוכי. בפרק זמן זה, בין משימה למשימה, הוא ממלא תפקידים: מזכיר-הקבוץ, חבר ועדות-החינוך, החברה, בוועדה הפוליטית, בריאות, תיכנון, ועדת-מינויים ושוב בקבוץ הארצי במחלקת ההנהגה העליונה.
רבה תרומתו של שמואל בחקר בעיית גיל הזיקנה בתנועה הקיבוצית. עמדותיו בתחום זה מתפרסמות ע”י המחלקה לגרונטולוגיה של ברית התנועה הקבוצית. הוא מתמנה באפריל 1968, ע”י שר-הסעד ד”ר יוסף בורג, כחבר המועצה הצבורית למען הזקן, אשר תייעץ לשר בכל ענין הנוגע לטפול בזקן בישראל. בשנות חייו האחרונות, הוא בצוות עובדי הנהלת-החשבונות. מחלות פוקדות אותו, מייסרות ומכבידות. באחרית כוחותיו, מתייצב הוא מדי יום לעבודה . כך – ממש עד לשעתו האחרונה, עת נפרד מהחיים והוא רק בן – 70.
מתוך דברים שכתב אדם שחר בחוברת לזכרו של אביו.
אבא שלי,
… היו בו הרבה מאוד מעלות וגם חולשות אנושיות ואהבתי אותו הכי,הכי, כי הוא היה האבא שלי.
…בעיני היה אבא חלוץ שלפני המחנה. אינטלקטואל מבריק וסוחף, בהיר מחשבה וישר דרך. מנתח את ההווה, מרחיק ראות קדימה, בורר דרכו, מתווה דרך והולך קדימה.
דורש הרבה מאוד מאחרים, אך יותר מכל מעצמו.
…אבא האמין אמונה שלמה בדרך בה הלך והיה קפדן מאין כמוהו. אך יחד עם זאת, היה לו לב רחב וחם למשפחה, לאמא, לנו הבנים ולכל הקרובים. אבא היה משפחתי מאין כמוהו. הוא ידע מצוין כי “משפחתי היא מבצרי”. לה תרם דאגה, עזרה והבנה ושאב הרבה כוח ואמונה ללכת בדרך הפעילה בה הלך, כדי לתרום לחברה כה רבות. אבא דאג לשמור ולפתח קשרים עם המשפחה הרחבה שלו ושל אמא בפשטות, באהבה והוכתר ללא אומר ומילים, כראש המשפחה עם כל הערכה והכבוד.
אבא ידע לנטוע ביטחון בילדים ובנוער ועזר לרבים מהם, בבחירת דרכם.
….כילד, אני זוכר את אבא מלמד בכתה כשאני מסתובב בקומה זקופה במשך שעות מתחת לשלחן, או יושב על הרצפה ליד הלוח, ואיני מבין עד היום איך לא הפרעתי לו בשיעורים. בגן, היינו מסדרים בחמישיות ( אולי בהשפעת הכדורסל), מי הם חמשת האנשים הכי חכמים בקיבוץ, או למשל, מי הם חמשת האנשים הכי חשובים בקיבוץ. כמובן שאצלי היה אבא הראשון בכל חמישיה כזאת, וגם אצל שאר הילדים הוא הופיע תמיד בחמישיה הפותחת. כאשר נבחר להיות מזכיר-הקיבוץ נגמר הויכוח לגבי המקום הראשון בחמישיית החשובים.
…. אבא אהב מאוד לטייל ולשחות. בימים בהם לא הייתה במזרע בריכת-שחיה, היה מתגאה כי בקייטנות הוא אשר לימד את כל ילדי מזרע לשחות . כאשר היינו מתרחצים בים, תמיד היינו עוברים את כל המתרחצים לעומק הים, אחרת השחיה לא הייתה נחשבת בעיניו. כשחזרנו היה מספר בסיפוק כי שחינו הכי, הכי רחוק.
כמדריך וכמחנך, יצא אבא עם הרבה קבוצות לטיולים, כשהנגב עוד היה נגב, ולמצדה היו מטפסים בחבלים.
…. מי שלא ראה את אבא נהנה מאוכל, לא ראה הנאה מימיו. מאז שאני זוכר את אבא הוא היה שמן. הילדים היו שואלים אותי תמיד למה אבא שלי שמן? שאלתי אותו למה הוא שמן והוא סיפר לי, שכאשר היה קטן הייתה לו איזו שהיא מחלה ואי אפשר היה להשיג לו אוכל מיוחד מתאים עקב המלחמה. אני לא השתכנעתי מהסיפור והמשכתי לחפש הסברים. כשהייתי בכתה ג’ בא אלי פספוס אחד מכתה א’ ושאל אותי במלוא הרצינות: “אבא שלך בהריון?” עניתי לו: “כן, בעוד חמישה חודשים הוא ילד תאומים”. מאז הפסיקו הילדים לשאול…
… כל עבודה שאבא לקח על עצמו הוא ביצע במסירות רבה, ביסודיות ובהזדהות מלאה. כל הזמן הוא צפה קדימה לעתיד וניסה לראות, מה אפשר לעשות היום כדי שנקבל את פני העתיד כשאנו מוכנים לקראתו. תמיד חשב שעה אחת קודם ובשעה שנותרה הספיק לשכנע ולבצע את מה שניתן היה לעשות. אחת העבודות המרשימות שלו, אם לא הגדולה שבהם, שתאמה כל-כך את דרכו ואופיו, הייתה אודות “הקשיש בישוב הקיבוצי”. אבא ערך סקר מקיף על העובדות בשטח, בדק דרכים שונות לפתרון לקשיש כפרט, למשפחתו, לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית כולה. אבא ביצע את מלאכתו כל-כך ביסודיות והתלהבות כך שהיה בולט לכל כי למעשה הוא מתכונן אישית, יחד עם כל התנועה, לשלב זה בחייו שעדין עמד לפניו בפתח….
….כשחזר הביתה בתום תקופת עבודתו בחוץ ונכנס להנהלת-החשבונות ולשיגרה יחסית, קפצה עליו הזיקנה תוך מספר חודשים ומיחושים רבים הטרידוהו מעת לעת. קשתה עליו ההליכה ולמרות זאת, היה יוצא מידי פעם לטיולים למיניהם.
… בחצי השנה האחרונה, אבא היה מאוד חולה וחי על הרבה כדורים. היה קם לעבודה, עובד הרבה שעות, ואחרי הצהריים, היה נופל מרוב עייפות למיטה וקם ממנה לעיתים קצרות בלבד. ראשו הצלול ומחשבתו הבהירה, באו לידי ביטוי בעבודתו עד ימיו האחרונים והם שהחזיקו אותו.
….את יום הולדתו ה-70 חגג עם כל משפחתו חודש לפני פטירתו. כאשר ראה את כל האורחים שבאו לברכו, התנער אבא ממחלתו, זקף קומתו, ותוך התרוממות-רוח ושפה מליצית, השיב למברכיו וסיכם את תחנות חייו ופועלו עד הלום. הוא התמוגג מנחת וכולנו שמחנו אתו. שבועיים לפני פטירתו נסענו כל המשפחה המורחבת, עם אבא אל החרמון. למרות הקשיים והעייפות הוא טיפס ברכבל למעלה – לשלג כמו להראות לעצמו ולנו : “הנה אני פה על פסגת ישראל”!
….. מספר ימים לאחר הטיול, חלה החמרה במצבו הבריאותי והוא נלקח לבית-החולים.
….אבא נפרד מאתנו בבית החולים כאשר דבריו האחרונים היו: “אני כבר לא אהיה כמקודם. בזאת אני מעביר לכם את האחריות למשפחה. אני כבר לא אוכל להחזיק את הנס”.
ביום האחרון לחייו הספקנו כולנו לבוא ולומר לו שלום. הוא היה בהכרה מלאה, קולו לא נשמע אבל עיניו דיברו אלינו.
אבא הלך לעולמים
אין ניחומים במילים.
נזכור אותך תמיד.
אנחנו אהבנו אותך ונלך בדרכיך
נוח בשלום.
-בנך אדם-.
היה היה סבא
אשר את כולנו אהב,
על כולנו חשב
לכולם נתן ודאג.
סבא שהיה טוב
ואהב ילדים לרוב.
סבא שהרבה אנשים לימד ואת כולם כיבד.
סבא שאיננו עוד…
סבא שהלך לעולם אחר, אשר כל אדם יגיע לשם.
סבא טוב, חביב ונחמד אשר כבר איננו.
היה, היה סבא.
-זהר שחר, נכדתו בת ה-11 של סבא שמואל-.
יהי זכרו ברוך
