דורה בדר

בת בן-ציון ושרה דודלסון.

נולדה בכ”ג באלול תרנ”ז -20.9.1897 בלידא שברוסיה (היום בלארוס).

נפטרה בז’ בכסלו תשנ”ח -6.12.1997 במזרע.

עלתה לארץ ב-21.10.1920 .

נמנתה על הקבוצה הראשונה שהקימה את מזרע, בדצמבר 1923.

נשואה למנחם בדר (נפטר ב-31.1.1985).

אמא לתמר אלוני.

סבתא לבת-עמי, אריה, חווה ויריב אלוני.

סבתא-רבא לנינים ובני-נינים רבים.

דורה נולדה ב-20.9.1897, בעיר לִידָא שברוסיה, בת בכורה לבן-ציון ושרה דודלסון. היו לה ארבעה אחים ושתי אחיות. המשפחה היתה דתית, אך גם ציונית-ליברלית. אביה של דורה היה גזרן-אומן, מקצוע נחשב מאוד באותם ימים. בשנת 1913, עברה המשפחה להתגורר ברובינסק שברוסיה. במהלך המעבר, החליטו ההורים להחליף בין תעודת -הלידה של דורה וזו של אחיה, דודיק, כדי לאפשר לו להרשם ללימודים באוניברסיטה. מסיבה זו, נרשמה שנת-הלידה של דורה כ-1899.

דורה היתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה. היא התקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטה, אך נעצרה בגלל פעילותה הפוליטית והוברחה ללבוב שבפולין (כיום באוקראינה). גם שם היתה פעילה במחתרת, נעצרה, ישבה בצינוק, ועברה עינויים קשים. מאמצי המשפחה, הקהילה היהודית ותנועת “החלוץ”, הביאו לשיחרורה של דורה מהכלא, והיא הובאה לחוות-הכשרה מרוחקת, עד שהצליחו להבריח אותה לאוניה שיצאה לפלשתינה. בדרך לארץ, פגשה דורה את מנחם בדר, שעמד בראש קבוצה של 16 בחורים שעמדו לעלות לארץ. השניים נישאו על האוניה, וכשהגיעה לארץ ב-21.1920, כבר היה שמה: “דורה בדר”.

בזיכרונותיה המצויים בארכיון, מספרת דורה על השנים הראשונות בארץ; על חוסר העבודה, הרעב והקדחת, על העבודה בכבישים, על הילדים הראשונים שנולדו לקבוצה, ועל החלום הגדול להתיישב על הקרקע ולהיות חקלאים. לדורה היה גם חלום פרטי משלה: להמשיך וללמוד רפואה.

כשנולדה תמר, בפברואר 1923, היתה דורה חולה בקדחת, ונאלצה לנסוע לגרמניה, כדי להרפא. היא שהתה שנתיים, עם בתה התינוקת, בקלן, אצל משפחתו של בדר, וניצלה את הזמן כדי להשלים את לימודיה כאחות מוסמכת.

זמן קצר לאחר שחזרה לארץ, נשלחה מטעם הקיבוץ להולנד, כדי לעבור הכשרה כרפתנית. כשחזרה, היתה בין מקימי ענף הרפת במזרע. בשנים הבאות, חילקה דורה את זמנה בין עבודה ברפת ובין תפקידה כאחות במרפאה.

בשנת 1936, יצא בדר לשליחות מיוחדת לאירופה, כדי לחפש דרכי מילוט ליהודי גרמניה, אוסטריה, צ’כיה ויוגוסלביה. דורה יצאה איתו, וסייעה לו בכל. היא נפגשה עם נוער בגרמניה כדי לשכנעם לעלות לארץ, עזרה בגיוס כספים וביצירת קשרים. פעילותם המשותפת של בני הזוג, הביאה להצלת רבים מציפורני הנאצים*.

בתום מלחמת-העולם השנייה, כשהגיעה למזרע קבוצת-הילדים שלימים קיבלה את השם ‘אבוקה’, אימצו דורה ומנחם את האחיות רינה ועליזה, שהיו להם בנות לכל דבר.

בשנת 1946, נפגעה דורה קשה בתאונת-דרכים, כשאוטובוס דרס את רגלה בתחנת אגד בירושלים. שלושה חודשים היא פירפרה בין החיים ובין המוות, ואסרה על הרופאים לקטוע את רגלה. היא יצאה מנצחת מהמאבק, אך נכה. בשובה הביתה, החלה לעבוד ליד מכונת-התפירה במחסן-הבגדים. בין התפירות והתיקונים, מצאה לה כאן משימה חדשה: לתקן את המדים של חיילי הקיבוץ. בכל שבת בבוקר, היתה הולכת למחסן, מתקנת את המדים הקרועים, עד שהיו ראויים שוב לשימוש.

כאשר חזר מנחם בדר הביתה, בשנת 1983, בתום פעילותו רבת השנים בתנועה, שהוא חולה ותשוש, הקדישה דורה את עצמה לטפל בו, עד שנפטר, בינואר 1985.

בשנת 1990, לקתה דורה בהתקף-לב קשה, ובגופה הושתל קוצב-לב. עתה היתה זקוקה להשגחה צמודה ועברה לבית-הבריאות. גם שם, הקפידה להיות גאה ועצמאית, והמשיכה לעבוד עם מכונת-התפירה שלה, גם כאשר איבדה כמעט כליל את מאור עיניה.

דורה היתה קשורה לבתה, תמר, שסעדה ותמכה בה. היא אהבה את נכדיה וניניה, התעניינה במעשיהם, והיתה מאושרת כאשר באו לבקרה.

ב-6.12.1997, חודשים ספורים לאחר שמלאו לה מאה(!), נפטרה דורה בשיבה טובה.

*) על השנים הראשונות של דורה בארץ ובקיבוץ, על חייה, מחשבותיה ופעילותה, ניתן לקרוא בהרחבה, בספרה ‘ציפור פצועה – יומן 1933-1937’ (עורכת: יפה ברלוביץ), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

יהי זכרה ברוך.