אסתר שחר

בת בינה ושלמה  וייסמן.

נכדה לטובה. משה ומרים.

אחות לשרה, דבורה ומשה. טובה ובלומה שנספו בשואה.

נולדה ב-ב’ בטבת תר”ע – 14.12.1909 בטלומץ’ (פולין. כיום באוקראינה).

נפטרה ב-ב’ באב תשנ”ב – 01.08.1992 במזרע.

הצטרפה למזרע עם שמואל ב-1937 (מחיפה).

נשואה לשמואל ואם לעמוס ואדם.

סבתא לניר, חן, הדס, זהר, מורן, זיו, רז, טל ואיל.

סבתא רבה לחגי, עפר, יובל, אור, נעם, עדי, שני, עידו, גיא, מיקה, עמית, זיו וליאן.

 

אסתר שחר לבית וויסמן נולדה ב-12 באפריל 1909 בטלומץ’ שבפולין, לשלמה ובינה וויסמן, הוריה. אסתר למדה בגימנסיה ובשנת 1924, הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, הייתה מדריכה. עלתה ארצה ב-01.08.1930.

במשך ארבע שנים, הייתה חברה בקיבוץ עין-המפרץ ואחר-כך הייתה זמן מה בחיפה. בשנת 1933, נישאה לשמואל ועמו יסדה את ביתם המשפחתי בחיפה. ב-1937, הצטרפו אסתר ושמואל עם בנם הצעיר עמוס למזרע. אדם, הבן השני, כבר נולד במזרע.

בעבודתה, עסקה אסתר בעיקר בשני תחומים – בחינוך, ובתפירה. בבית-החולים בעפולה למדה לטפל בתינוקות ופעוטות ובמשך שנים אחדות, טיפלה בתינוקות ובפעוטי הגיל הרך. בשנים מאוחרות יותר עבדה כמטפלת במוסד החינוכי.

שנים עבדה אסתר בתפירה, במחסן בגדי-הילדים ובשנים האחרונות, התמחתה במיוחד בגזירה והייתה הגזרנית הראשית במתפרה שלנו.

פעילותה של אסתר התרכזה בתחום החינוך ובחברה. פעמיים הייתה חברה בועדת-הבריאות ובקדנציה אחת, אף ריכזה את הועדה הזאת. במשך שנים, היא כיהנה בועדת-החינוך ופעמיים הייתה חברה בועדת-המינויים.  עם כל עירנותה ומעורבותה בחיים החברתיים, אסתר עשתה את פעולתה בצינעה, לא כדוברת, כי אם כמי שעושה דברים שצריכים להיעשות.

יודעת ספר וצמאת דעת, עדינה ומאירת פנים. מאופקת בהבעת רגשותיה ונושאת את כאביה בסתר. אסתר הייתה אשה חולנית. בשנת 1957, עברה ניתוח ריאות, ממנו החלימה. חרף מצבה הבריאותי המעורער, היא טיפחה את ביתה ומשפחתה. טיפלה בשמואל בחוליו. לאחר פטירתו נשאה אסתר את אבלה בשקט, כדרכה, אך היא התכנסה בתוך עצמה. מאז החל מאבקה האישי על פרק-חייה האחרון.

אסתר התנחמה במשפחתה המתרחבת, שהסבה לה אושר. היא זכתה לראות נכדים ונינים. אבל גופה בגד בה, כשל כח הסבל, שוב לא יכלה להאבק.

בת 83 הייתה אסתר במותה.

 

יהא זכרה ברוך.

 

כתב יהודה ארצי

                                                                                                         

לזכרה של אסתר שחר-יהודה ארצי

כמו אנחה עם שחר

הנשמה יצאה עם שחר

כאנחה מעומק הלב.

זיק החיים כבה

דעך כנר שתם פתילו.

            היא מתה בדממה

            שרטה כמו בימיה.

            ארכו לה יסוריה

            עד שנרדמה לעד.

מתה בצנעה

שבעת ימים וסבל

עת נשמתה יצאה

כאנחה מלב דוה,

בהחבא, כמו בחייה.

              

צוואתה של אסתר

הרבה זמן אני חושבת על כתיבת מין צוואה כזו לחברי בקיבוץ.

שלא יעשו לי ערב אזכרה, לא בחדר האוכל ולא במועדון.

שלא יכתבו בעלון הקיבוץ ולא בחוברת, על חיי ועל מותי.

זאת טירדה וטרחה מיותרת לדעתי.

אולי בעתיד ימצאו בקיבוץ מילות פרידה בקבורת חבר,

מין יזכור נשמות אחיד לכל חבר.

אני אסתפק בכך: שחברי, ילדי ונכדי ילוו אותי בדרכי האחרונה,

יקברו אותי על-יד קברו של שמואל

ויניחו כמה פרחים על קברי.

כפי שאני מכירה אותם

הם יבואו לפעמים לפקוד את קברי.